קובה – בחזרה למחוזות הילדות

איייי, לא יודעת מה איתכם, אבל לנו, כל צעד בקובה הזכיר את נוף ילדותנו. סוס עם עגלה, טיוליות שמסיעות אנשים, שאיתן נסענו לטיולים השנתיים או לים עם סבא וסבתא, ג’יפ וויליס בצבע ירוק, פג’ו 404, לשלם בשרותים שקל כדי לקבל נייר טואלט והכי הכי למצוץ קנה סוכר…

הטיולית האדומה

קצת הקדמה: הגענו לקובה אחרי הוריקן מת׳יו שעשה שמות בברקואה שבמזרח המדינה, אבל בשאר המדינה לא הורגש דבר, החיים כרגיל. וכרגיל אומר מדינה שיש לה שני מטבעות, פסו אחד למקומיים – cop ופסו אחד לתיירים – cuc שערכו כיורו אחד ושווה פי 25 מהפסו המקומי.

ראיתם פעם שטר של 3 – אז זהו שבקובה יש!

החינוך והבריאות הם חינמים, ולטענתם מצויינים, אך כדי לשלם על הלימודים באוניברסיטה, הם צריכים לעבוד אח”כ שלוש שנים במקצוע שנלמד במקום שאליו שולחת אותם המדינה. המשכורת הממוצעת היא 20-40 יורו לחודש, אבל כדי להצליח לסגור חודש לכל משפחה יש פנקס שבו נרשמים שמות בני המשפחה והגילאים ומה הקיצוב של המצרכים המגיעים לה בכל חודש מהמדינה.

בחנות השכונתית כמו בארץ בתקופת הצנע

המקומיים הולכים עם הפנקס לחנות השכונתית ומקבלים את המצרכים אחרי ששקלו במאזניים את הכמות המוקצבת. אותו כנ”ל בבשר (חזיר כמובן). ברור שזה לא מספיק לתחזוקת משפחה ולכן הקובנים עושים מאמצים להתחכך בתיירים, כי מהם מגיע הכסף ובעיקר תרבות הטיפ, ואיזו תרבות זו…

המצרכים שבמסגרת הקיצוב

תתרגלו להשאיר טיפ למדריכים, טיפ לנגנים במסעדות, טיפ בכל מקום, להשאיר 1 cuc לבחור ששומר על האוטו בחניה ועוד ועוד, אל תשכחו לחשב גם את זה במסגרת התקציב שלכם.

מוסיקה בכל קרן רחוב

אפשר להתגורר במלונות בכל עיר או בקאסות (חדרים אצל מקומיים), ברמות שונות. מחירים לדוגמה: קאסה בויאנלס בין 30-40 cuc לזוג ללילה ואילו מלון באזור 86 cuc כולל ארוחת בוקר ובריכה. לשיקולכם. אנחנו העדפנו ללון בקאסות כדי להתחכך עם המקומיים. אחד הדברים שראינו הוא שיש קאסות למקומיים וקאסות לתיירים. לא מערבבים. הכרנו ירקות שלא ראינו בחיים כמו במיה ענקית בשם קים בום בו, וירק דמוי תפוח אדמה שהם מתים עליו ונקרא מלנגה ויש גם בוניאטו שהיא בטטה אבל בצהוב. ככלל ההתרשמות שלנו היא שהם קוטפים את הפירות לפני שהם בשלים, אך הורגים את הבשר והדגים…

הציפור הלאומית נקראת טרגון והיא בכלל תיירת בקובה אבל נבחרה כיוון שהיא חיה רק כשהיא חופשייה, וכשהיא בשבי היא מתה, סימלי להדהים, העץ הלאומי הוא הדקל המלכותי והחיה הלאומית היא משהו שנראה כמו הכלאה בין עכברוש ענק לחולדה…לכו תבינו.

כשאומרים קובה, המחשבות הראשונות הן על סלסה, סיגרים ומוחיטו. ואכן, הקובנים הם עם שמח, חייכן, אוירה נהדרת, מוסיקה מכל מקום, אסור לפספס את הקאסות די מוסיקה בכל מקום שתהיו ובעיקר בויאנלס במרכז העיירה, ליד האינטרנט.

ואם נגעתי בענין האינטרנט, אז בקובה אין אינטרנט קווי ו-wifi יש אך ורק אם קונים כרטיס חיוג ב-5 cuc לשעה (שנגמרת אחרי חצי..) ובזה לא נגמר הסיפור, כדי להתחבר צריך לגשת למקומות מיוחדים שיש בכל עיר (פארק, טיילת, מרכז העיר) ורק שם יש חיבור… התייאשנו אחרי יומיים אבל הערכנו את ההתנתקות אחר כך. אז אם תראו התקהלות של הרבה אנשים, סימן שזה אזור קליטה. אגב, הגמילה היתה קשה מאוד, עד עכשיו נרשמים פרכוסים!!

״פארק האינטרנט״

אז התנחמנו במשקאות הלאומיים של קובה: מוחיטו, קובה ליברה, דאקירי ובעיקר פינה קולדה כשהמנצח הוא הפינה שמכינים בקפיטריה בתצפית על הגשר הגבוה ביותר בקובה בחצי הדרך בין האוונה לווראדרו, חזרנו שוב!!

ואחרי ההקדמה (וסליחה על האורך) נתחיל מההתחלה: טיסה ישירה לקובה מישראל אין ולכן בחרנו להגיע בדרך המהירה שהתגלתה גם כנוחה במיוחד דרך מוסקבה עם חברת אירופלוט המצויינת, נוחתים בהאוונה היישר לשדה תעופה, לגלות שביקורת הגבולות עברה מהר, למרות שהפחידו אותנו, ולא היינו צריכים להראות ביטוח בריאות מתורגם, וטוב שכך,  אבל ההמתנה למזוודות ארכה שעה. הוצאנו כסף מקומי (לתיירים) ויצאנו לדרך. חיכינו לעיר שקפאה על שמריה אבל הסתמנה אכזבה רבתי, נכון שיש מכוניות משנות החמישים והרבה – צבעוניות ושמורות ברובן, אבל יש גם הרבה מוניות צהובות חדשות שמחכות לנוסעים המגיעים. בעיר אין הרבה תנועה ובוודאי, וטוב שכך, שאין פקקים. טיפ – אל תבזבזו כסף בנסיעה מהשדה במכונית משנות ה-50, יש בעיר בהמשך מכוניות שוות יותר ויקרות פחות שכדאי לעשות איתן סיור רכוב בעיר. הן נמצאות בכיכר הראשית.

מחכים לתיירים

מסתבר שהגענו ביום העצמאות של קובה ומבחינתנו כמובן שזה ישר מקפיץ מחשבות על חגיגות, זיקוקין וכו’… אז זהו שלא!! הטיילת (המאלקון) ריקה, אין דוכנים, אין זיקוקים ואין אנשים, המדינה (קומוניסטית) החליטה שהשנה לא חוגגים, אז פשוט אין. נו טוב אז יוצאים לסייר בהאוונה העתיקה. העיר צבעונית, מרתקת, דרך הבניינים אפשר לראות את כל המדינות שכבשו את קובה ובנו בה וכך השאירו את חותמם. הקפיטול (מארה”ב), בנייני אומנויות (ספרד), ועוד.

הרחובות מרוצפים באבנים ששימשו לשיווי משקל לספינות עד שהגיעו לקובה והעמיסו עליהן את הסוכר, מרגע שעשו זאת, כבר לא היו צריכות לאזן את עצמן ולכן השליכו את הלבנים ומובן שהקובנים השתמשו בהן וריצפו את הרחובות איתן. לאורך הטיול ברחובות ישנם הרבה פסלים יפהפיים, מכיוון שבכל שנה ישנם פסטיבלי אומנות בקובה והיוצרים משאירים אח”כ את רוב הפסלים בעיר.

בהאוונה יש ארבע כיכרות עיקריות ואינספור כנסיות. בכיכר תוכלו למצוא קוראות בקלפים, או סתם קובניות בתלבושות מסורתיות להצטלם איתן וכמובן להקות שמנגנות בכל פינה.

מגדת עתידות או מה צופן לנו העתיד

ולסיפור מקומי – הבנין הגבוה בן עשרים הקומות הזה, נבנה כהוקרה לעובדי פרוייקט ממשלתי שהסתיים. העובדים המאושרים הגיעו לקבלת הדירות בבניין, התחרות על הקומה העליונה היתה גבוהה, אממה התברר שהבנין נבנה בלי מעלית והזוכה המאושר?? אופססס, עד היום נשאר בכושר….

פרס או עונש???

ולענייני אוכל רחוב בהאוונה – אל תפספסו את גלידת הקוקוס בתוך קליפת האגוז ואת התירס החם שהקובנים אוכלים עם מיונז וקטשופ…

כשתראו את השלט שבתמונה למטה, דעו ששם תשיגו מוחיטו מעולה!! זהו בר מסעדה שידוע במוחיטו שלו, למרות שלא הומצא שם.

המקום למוחיטו

ואם תרצו להתבסם בניחוח ההסטוריה, חפשו את הבר הפינתי הזה, שבו בו ודמיינו את המינגווי שם… שותה דקירי, או סתם רום

הבר של המינגוויי

בערב מומלץ ללכת לראות את טקס ירי התותחים במבצר סן קרלוס דה לה קבאנה שמתקיים כל ערב בשעה תשע. לפני הטקס צועדים החיילים לעמדות ואז יורים את הפגז (בקטנה) לים, דבר שמסמל את סגירת הנמל לתנועה. בדרך למבצר יש מדרחוב צבעוני שמלא בדוכני אוכל ומזכרות, נחמד.

הכניסה למבצר
ובמדרחוב

ארוחת ערב כדאי לאכול במסעדה מומלצת שתמצאו בפנינת הטיפ.

עזבנו את האוונה לכיוון ויניאלס vinales. בדרך עצרנו בסורואה soroa, רכבנו על סוסים לפיסגת ההר, ירידנו למפל וקינחנו בשחיה בבריכה שלמרגלותיו במים קפואים – פשוט כיף!

הגענו לויניאלס דבר ראשון לביקור בחוות טבק, נפגשנו במנהל העבודה המקסים שהראה לנו איך מייבשים את העלים וכמובן שגלגל לנו סיגרים, וכמובן שהבאנו למזכרת, וחובבי הסיגרים מודים לנו על כך עד היום…

חלק מהתהליך

המשכנו לשייט במערת הנטיפים האינדיאנית, קצר וחביב

במערה האינדיאנית

,עשינו אומגה וראינו את הקיר הפרהיסטורי,

ומשם להפתעה שארגנו לנו: ביקור במשפחה מקומית אותנטית, אנרגטית ומקסימה

הדרך המסורתית לפלטר מים

ובערב כמובן שוב לקאסה די מוסיקה – להתעלף מאיך שהם רוקדים!!!

יצאנו מוינאלס, דרך תצפית נפלאה על העיר והעמק ממלון היסמינים, ומשם עצרנו במפרץ החזירים לרחצה ושנירקול , מקום מקסים ונפלא, הציוד עלה 5 cuc, המים חמימים, צלולים, והדגים והאלמוגים מרתקים.

הגענו לסיאנפואגוס cienfuegos, העיר ניראית ארופאית, עם נגיעה מזרחית כמו הארמון המורי (לא לשכוח להזמין איזה קוקטייל על רקע השקיעה על הגג וכמובן בליווי מוסיקה), בעיר יש טיילת מקסימה ובמועדון היאכטות שבטיילת ניתן לשכור יאכטה ולשוט לאי קרוב שנקרא קיו לרגו cayo largo.

הנוף מהגג של הארמון המורי

למחרת יצאנו לטיול בשמורה הביוספרית: ראינו עצים שמותקפים על ידי טרמיטים, להקת פלמינגו ועוד – ראו בתמונה למטה.

קן הטרמיטים על העץ
מעוף הפלמינגו המרהיב

בחזרה לסינפואנגס לצהריים במסעדה נפלאה בשם las terrazas .

נפרדנו מסינפואגס בעצב ויצאנו לכיוון העיר טרינידד. בדרך עצרנו במפל אל ניטשו El nicho- היפהפה  וכמובן שגם כאן אפשר להתרחץ בבריכות לאורך הדרך.

הגענו לעיר טרינידד ומצאנו מסעדות נהדרות כמו san jose המצויינת, ו Taberna La Botija  – ראו צילום למטה, וכמובן גם מצאנו זמן לבלות בחוף אנקון החביב.

מסעדה מערבית טובה עם תצוגה של אביזרי עינויים על הקירות

לסיכום, קובה מיוחדת ואותנטית, האנשים חמים ומסבירי פנים, הקידמה עדיין לא הגיעה, וזה חלק מהקסם, ואל תצפו לנופים מהממים, אלא תהנו מהתרבות. וההמלצה – סעו לפני שיהיה מאוחר מדי.

פנינת הטיפ:

קפה מומלץ בשדרה הראשית בסינפואגס ונקרא mon petit.

מסעדה נפלאה בהאוונה LJ בכתובת: zanja no.154 el manrique y san nicolás

המופע של בואנה ויסטה קלאב ממוסחר בטרוף ויקר – אז לשיקולכם.

2 Comments

Leave Your Comment

כל הזכויות שמורות לאורית וסיגל 2017