נסיעה להודו היתה אצלי תמיד על הכוונת, ומשהושגה הסכמה משפחתית לפחות על צפון הודו, התכווננו לשם ומהר, לפני שיהיו חרטות. צירפנו זוג חברים טובים ויצאנו לדרך. שימו לב שהתכנון הוא תכנון לטיילים שאינם תרמילאים, מה שאומר תקופת טיול קצרה ובתי מלון טובים.
החלק הראשון של הטיול, או שמא נקרא לו המסע, היה העליה לחבל לדאק Ladak שבירתו היא העיר לה Leh.
לה יושבת בגובה של 3500 מטר, וכבר זה ענין לדיונים. האם להגיע בנסיעה ממנלי, דרך שנחשבת יפהפיה, מפחידה וקשה, בתנאי שיש לכם כמה ימים לבזבז על הנסיעה וכמה נשמות לאבד בדרך, או שאולי כדאי לטוס לשם מדלהי ואז יש להתחשב בהפרשי הגבהים ולראות איך מתאקלמים לגובה. אנחנו החלטנו לטוס ואחרי התייעצויות לא מעטות הוחלט לקחת כדורים לזרוז ההתאקלמות. לשמחתנו, לא הרגשנו תופעות לוואי וצלחנו את הגבהים בקלות למעט קצת כאבי ראש כשהגענו לאגם פנגונג בהמשך.
נחתנו בלה לקראת הצהריים והגענו לחום של 24 מעלות ובמקום להרגיש קרירות, הרגשנו את השמש קופחת לנו על הראש בעוז… כנראה הגובה… קרובים קרובים..
היום הראשון מוקדש להתאקלמות וכבר בכניסה לשדה התעופה ישנם שלטי ענק המזהירים שיש להתחשב בגובה ולתת לגוף זמן התארגנות, גם אם אתם בכושר. ההמלצה היא לנוח כמה שעות טובות, אז בטח שהקשבנו…
טיפ להתאקלמות – תה עם ג'ינג'ר ודבש, עובד פצצה.
אחה"צ יצאנו בהמלצת המדריך לשאנטי סטופה בלה, סטופה שנבנתה ע"י בודהיסטים מיפן, לבנה, עגולה ומעניינת.
רוב הלדאקים בודהיסטים, ולכן באזור לה יש הרבה מאוד מנזרים בודהיסטים כמו אלצ'י Alchi העתיק מהמאה ה 11, וספיטוק הגדול והמעניין.
הנוף בחבל לדאק הוא נוף של מדבר בצל גשם, פסגות עצומות של הרי ההימלאיה ובפסגתן שלג, מעט מאוד צמחיה, נוף מדברי עם דיונות חול עצומות וגמלים דו – דבשתיים באזור הנוברה ואלי, ולמרות שישנם נהרות ענקיים כמו האינדוס והזנסקאר שזורמים בשצף, ובכלל מים לא חסר, הנוף צחיח ולא ירוק.
השפה היא לדאקית והתושבים מתגאים בזה שהם צאצאי המונגולים. הנסיעות, בין אם זה לנוברה ואלי או לכיוון אגם פנגונג אורכות כל אחת בין 5-6 שעות לכיוון וגם אם זה רק 120 ק"מ, המהירות הממוצעת היא 30 קמ"ש והדרך ברובה היא עפר ולעיתים בורות, סלעים וכו׳ , וכל זה כשמצד אחד צלע ההר, קרח ושאריות שלג, מפלים ומים זורמים בדרך ומהצד השני תהום תלולה, וכמובן שאין מה לדבר על מעקות בטיחות אלא כמה אבנים קטנות לסימון….ממש מה שיעצור אותנו…
הפשרת השלגים מצד אחד והגשמים שיורדים לפרקים מאידך, יוצרים זרימה של מים בכל כיוון, דבר נוסף שמאוד "עוזר" לנסיעה.
הנהגים ההודים מאמינים בעצמם ובאלים, נוסעים במהירויות שלנו נראו מוטרפות, מצפצפים לפני הסיבובים (חובה) ולפני עקיפות ולפני סתם.. ועוקפים גם כשנראה שאין איפה…..ואם חשבנו שבסין הם נוהגים בשגעון, תחשבו שוב!!!
נרשמו הרבה אנחות רווחה ותפילות לכל האלוהימים שיש שם אחרי ותוך כדי נסיעה…
שימו לב מי מטפל שם בשיפוצים לאורך הדרכים:
בצידי הדרך לכל אורכה ורוחבה של לדאק תמצאו פתגמים ששילטה מע״צ המקומית ויש כמה שווים במיוחד כגון:
וגם –
"fast won't last"
"after whisky drive is risky"
ועוד ועוד…..
אבל הודו זה לא הנוף אלא התרבות, ובלאדאק זה הבודהיזם. התמזל מזלנו וביום שנסענו לנוברה ואלי, התארח שם גם הדאלי למה בכבודו ובעצמו במשך שלושה ימים במנזר דיסקיט, וזכינו לראות אותו בפעולה, בנאום רוחני של חמש שעות, כמו גם הרבה מאוד לאדאקים.
מנזר דיסקיט היה ארמון בעברו, שנכבש על ידי המונגולים. ניתן לראות איך היו מביאים מים בתקופת הארמון דרך נקיק צר עם סולמות וחבלים מנחל שזורם למטה, אני בטח לא מתאימה למשימה המפחידה הזו…
מאז המקום הפך למנזר והשם הוסב לדיסקיט מכיוון שבזמן מגפת האבעבועות השחורות אחד הנזירים "שאב" את המחלה מבני הכפר אל עצמו וכך הציל אותם ולכן דיס – מחלה (disease) וקיט -שנעלמה.
במנזר עצמו חדר ששם נשמרים כל הספרים העתיקים וכמובן בודהות בשלבים שונים, כולל זו שעל גבעה ממול והיא בודהה העתיד.
חוזרים ללה ועוברים שוב במעבר ההרים הרכוב הגבוה ביותר בעולם (18380 רגל או 5600 מטר) כדי לצאת לכיוון אחר לפנגונג לייק.
בדרך לאגם עוברים במעבר הרים נוסף צ'אנגלה (פאס) השלישי בגובהו בעולם, ממשיכים לכפר שאושוקול shashukul שלשם כיוונו, כי ידענו שמתקיים בו בתאריכים הללו פסטיבל מסכות.
הגענו ביום השני והמוצלח, לחוות בריקודי המסכות המרתקים המסמלים את ההגנה של החיות על הבודהה, צבעוני, חי, ומרתק.
בצהריים הפסקה שבה כולם מוזמנים לארוחת צהריים באולם, כולל כל האורחים המזדמנים, טעים וכיף!!
לקראת אחה"צ המאוחרים ממשיכים לכיוון האגם השוכן בגובה 4200 מטר (גבוה!!), שמחנו שאנחנו אחרי חמישה ימים בגובה, כך שההתאקלמות שלנו עברה בשלום ועדיין הגובה דורש התייחסות ומרגישים כבדות אחרי הליכה וכו…
אורכו של אגם פנגונג הוא כ 150 קמ כאשר שליש ממנו נמצא בשטח הודי והיתר נמצא בשליטה סינית, האגם מלוח וידוע בזה שהוא מחליף צבעים בשקיעה והזריחה וכמובן צלול, צלול…..
הגענו תוך גשם סוחף, שזה משהו חדש בגלל שינויי האקלים בעולם ולא הבנו מה כולם מתלהבים ממנו, אבל אחרי כחצי שעה שהתמקמנו, שימו לב…. באוהלים….!!!, ואחרי דיבור צפוף עם זה שנמצא למעלה…., יצאה השמש וזכינו לשתי קשתות בצבעים בוהקים ששינו את דעתנו על המקום ביעף – איזה יופי ואיזו שלווה.
ניתן לישון גם בבקתות אבל הן מרוחקות מהאגם ואם רוצים ממש על האגם (בקרבה של כ50 מטר) אז אוהלים זו הבחירה הנכונה.
באוהלים מיטה זוגית עם שמיכת פוך ושמיכת צמר (חשוב ביותר כי קפוא שם), שרותים צמודים בתוך האוהל עם מים זורמים ואם חשקה נפשכם במקלחת קרה, יש גם דלי ומצקת מפלסטיק, החלטנו שנוותר…
פגשנו שם בארוחת הערב בחור הודי שפצח בשיחה בעברית צחה וסיפר לנו שהיה בארץ 6 שנים, אז לא סתם אומרים שהעולם קטן….קמנו ליום נפלא, קריר, נוף מהמם, האגם שקוף ומבריק, התאוששנו ויצאנו לדרך חזרה. חוזרים דרך מעבר ההרים והפעם יורד עלינו שלג, תהפוכות מזג האויר, ממש לא צפוי.
וטיפ לביגוד בחבל לדאק – שכבות, לא לוותר על קצר וגם לא על תרמי והכל בשבוע וקצת!!
פנינת הטיפ:
מסעדות בלה:
hotpot – דגי הטרוטה נפלאים וגם הווי פיי חזק לשם שינוי.
Chopsticks Noodle Bar – למי שמתגעגע לסיני, טעים
The Tibetan Kitchen – טעימה כולל הגלידות לקינוח.
חשוב חשוב חשוב בטיסות פנים:
ההודים עסוקים בבדיקה בטחונית כל הזמן, יש הפרדה בין גברים לנשים ויש בדיקה פיזית של כל אחד גם אחרי שעברתם גלאי מתכות.
חשוב ביותר לא לזרוק את הבורדינג פס, הם בודקים אותו גם בירידה מהמטוס וגם בשדה אחרי הנחיתה, מעבר לזה שיש המון שוטרים ובעלי תפקידים בדרך שמחתימים את הכרטיס טיסה.
מי שטס מהשדה בלה, יש לקחת בחשבון שכל המזוודות נשלחות לבטן המטוס, כולל הטרולים, פרט למחשבים ומצלמות.
