כפי שהבטחתי – פרק שלישי ואחרון לסדרה זו.
אז טיילנו במזרח ארה"ב, בילינו בקריביים, ו… במקום לטוס הביתה ולנוח, בחרנו לקינוח לטוס לברצלונה ומשם לקחת אוטו כדי להיפגש עם החברים מהמילואים לשבוע נוסף בפירנאים (כן, כן, ממש הרפתקנים שכמותנו…).
אז הרבה על מסלולי הטיול בטבע בפירנאים אין לי מה להוסיף. נופים הרריים, הכל ירוק סביבנו, והרבה מאוד מים (אז סגרתי את הפינה הזו…)
שלושה זוגות חברים מהמילואים, שהולכים איתנו כבר שנים. אתם מכירים את הפתגם שאומר: "הצבא צועד על קיבתו…" אנחנו מבלי לשבור את המסורת מתמקדים גם בנופים המדהימים של הפירנאים, אך בעיקר מתרכזים במה שנכנס לנו לבטן (ותאמינו לי שנכנס לא מעט…)
ההרמוניה בין הבנים האלה, זו תופעה ייחודית בפני עצמה. הם עשו חלוקת עבודה: חבר אחד היה על המסלול, חבר אחר על הלינה, וחבר נוסף על הקולינריה, ועם צוות כזה מנצח – אין דאגות, ואפשר להתרכז בחוויות!
פגשנו את החברים בשעת בוקר מאוחרת בעיירה המנומנמת והיפהפיה Besalu. הסיבה שהגענו אליה הייתה שאחד החברים ראה בארץ במקרה תמונה של מקום שמצאה חן בעיניו. התברר לו שמדובר בעיירה בפירנאים, ומכאן הדרך הייתה ברורה שלא ינוח ולא ישקוט עד שימצא את שם העיירה מהתמונה…. ולראייה – אנחנו כאן, מצלמים תמונות לא פחות יפות מהתמונה ההיא…
אחרי שיטוט בעיירה וצילומים בכל זווית אפשרית, יצאנו מהעיירה לכיוון העיר Vic בדרך מקסימה שעוברת נהרות וסכרים ובהרגשה שכל הטבע הזה רק בשבילנו.
אוטוטו שעת צהרים והחבר'ה מתחילים להראות סימני עצבנות קלה לאור זמזומי הבטן. בקשר בין המכוניות מתחילות לרוץ מילות קוד של חיפוש מסעדה "אוטנטיקו" (מושג שתבע אחד החברים). מיד נמצא מבוקשנו באחת העיירות בדרך. אותרה מסעדה ספרדית משפחתית אוטנטיקו ששמה Ca La Matilde. הארוחה העסקית שלהם כוללת שלוש מנות במחיר מצחיק של 14 יורו. המנה המדהימה שם בעיני (יכול להיות שהחברים חושבים אחרת) הייתה מנת הפאייה פירות ים שהייתה פשוט מעדן.
כטוב ליבנו באוכל הספרדי המשפחתי, המשכנו והגענו למלון שלנו בעיר Vic.
המלון בויק חמוד במרכז העניינים. כולנו בהתרגשות אמיתית לקראת הערב, כי הערב גלעד הזמין לנו מקום במסעדת Can Jubany מסעדת שף בעלת כוכב מישלן (כן, כן, עלינו ליגה…) בקרבת ויק. הערב הגיע וכולנו לבושים במיטב המחלצות (התארגנו כבר בארץ..), המונית כבר כאן, ואנחנו מוכנים בהתרגשות לחוויה.
אכן חוויה של פעם בחיים, ועוד איזו חוויה מדהימה שהחלה ברגע שירדנו מהמונית והסתיימה הרבה, הרבה אחרי…
אז המקום הוא וילה מדהימה טובלת בגן ירק ועצי זית. בכניסה מקבלת אותנו המארחת ומובילה אותנו למטבח המסעדה (מדהים, לא?…). אנחנו נכנסים למטבח גדול, עם הרבה טבחים, השוקלטיירית ספונה לה בתוך חדרון זכוכית סגור, קיר שלם של המטבח הוא קיר זכוכית ושולחן אחד ערוך לשמונה ומחכה רק לנו. מרגע זה מתחילות שלוש וחצי שעות הכי מופלאות שלנו באיזושהי מסעדה לאורך שנים…
גלעד הזמין לנו ארוחת טעימות שכללה שש מנות, כשהתיישבנו הבנים התלבטו בעניין מספר המנות והחליטו למה בעצם לא לעגל לשמונה מנות?…. פתחנו בשמפניה ורודה (בעצם, למה לא?..) והמשכנו ביינות נפלאים נוספים, שרק הוסיפו למצב הרוח שגם ככה הרגיש בעננים. למנות שהחלו להגיע לשולחן בלווי הסבר מדוקדק מה יש במנה על ידי המלצרית הצמודה שלנו אי אפשר לקרוא מנות. מדובר ביצירות אמנות מתוחכמות וטעימות להפליא (מה שנקרא: "אחת, אחת בצבע.."), שממש היה לא נעים לחרב!
אז מה היה לנו שם – מרנג ביס מלוח, זיתים שאינם זיתים, אך בטעם זיתים, ביצת עין שאיננה ביצת עין, סלט וולדורף בביס שנעלם בפה, ועוד ועוד מנות + שני קינוחים והפתעה … בהתחלה עוד התבדחנו בנינו על כך שלאור המנות הקטנות יש מצב שנאלץ לעצור בדרך בדוכן השווארמה הקרוב, אבל מסתבר שטעינו בענק, אוי כמה טעינו….
היה תענוג להחליף מילים עם צוות המטבח, ובהמשך הופיע פתאום משום מקום השף בכבודו ועצמו כדי לשאול לדעתנו על המנות ולהודות לנו, ובסוף שאל אם נרצה סיור מודרך במסעדה (כמובן שרצינו)
כשהגיעו הקינוח הראשון ואחריו הקינוח השני, אני כבר הייתי במצוקה אמיתית של מקום…
בתום שלוש וחצי שעות של אושר אמיתי, צחוקים, חברה נהדרת ואוכל שהוא חוויה קולינרית מהממת, הגיע הזמן לשלם את החשבון ולזוז, אלא שפתאום ומשום מקום מגיעה המלצרית עם קופסה סגורה שהיא surprise… מתברר שקיבלנו תיבת נגינה וכשהתיבה נפתחה הבנו במה הייתה עסוקה השוקלטיירית במשך כל השעות ואין נכון יותר ממראה עיניים…
ואחרי חוויה כזו נהדרת קשה לקום בבוקר מבלי למחוק את החיוך, וכך אנחנו ממשיכים לטייל בפירנאים בנופי הרים מרשימים, עוברים עיירות סקי מנומנמות, ומקפידים לחפש (וגם למצוא) מסעדות אוטנטיקו וכל זה בדרכנו לאנדורה.
מקום שווה להזכיר שפגשנו על הדרך הוא הכפר הקטנטן שעונה לשם Sant Jaume de Frontanyà שגולת הכותרת שלו היא כנסיה רומנסקית מהמאה ה-11, ומאחור יש פינה מוצלת עם נוף מקסים שהיה מקום נפלא למנוחה קלה.
ממשיכים בטיול כשהיעד הבא הוא אנדורה, והתמקמות במלון קטן וחביב 14 קמ' צפונית לאנדורה לה ולה Andorra La Vella (עיר הבירה). מה עושים באנדורה?…. קניות (ואין צורך להרחיב!…)
מאנדורה המשכנו לעיירה Sort לראפטינג על הנהר La Noguera Pallaresa כי החברים הסכימו שצריך להרים קצת את האדרנלין. יש מספר חברות ואנחנו עשינו את הראפטינג עם "La Rafting Company". כבר בהתלבשות שכללה חליפות, נעלי גומי, חגורת הצלה, קסדה ואחר כך בתדרוך, הבנתי שיכול להיות שאני בבעיה וכמעט, כמעט ויתרתי (אני שמחה שלא). אקסטרים ואני לא כל כך הולכים יחד… ואם לקצר- יצאנו בסירות גומי עם מדריך שהיה גם מקצוען וגם על תקן בדרן, והשייט בחלקו היה רגוע ובחלקו אקסטרימי. היו המון צחוקים והרבה, הרבה רטוב…
ומה עושים אחרי שמתייבשים?…. אוכלים כמובן, וממשיכים דרומה בדרכינו למלון ששווה לספר עליו. Hotel Can Boix De Peramola. מדובר במשק חקלאי שרכשה משפחת Pallares בשנת 1763, ומתיישהו המשק הפך למלון בבעלות המשפחה עד היום. המלון ממקום בפאתי הכפר Peramola במקום שקט ומבודד צמוד למרגלות הר. כבר מהחניה חשנו בשלווה אופפת אותנו, פינות ישיבה מפוזרות בכל מקום, צבעים של ירוק ופריחה סביבנו. המלון מקסים ומיוחד עם המון אופי, שנותן הרבה מקום של כבוד להיסטוריה המשפחתית. לאחר התאוששות קצרה מצאנו את עמנו מכניסים קצת אווירה תוססת בבריכה, ובערב בחרנו לסעוד במסעדת המלון באווירה של הביוקר (היה טעים).
אכן דרך נהדרת ומרגיעה לסיים את הטיול שלנו בפירנאים לקראת ההגעה לברצלונה וכמעטטטט הביתה (אנחנו כבר נתגלגל לנו מהמטוס).
תגידו- מתי המילואים הקרובים?….
